אותות טקס מרתק של נגה יודקוביץ-עציוני 

• ייצוגים של אבל והנצחה בחברה הישראלית: קריאה ביקורתית
• דיון בתערוכה "אותות"
• האמנית: נגה יודקוביק- עציוני

תערוכת "אותות" של נגה עציוני היא טקסט מרתק .  אני מציעה לפענח אותו באמצעות פניה לטקסטים אחרים שעימם היא  מתכתבת, באופן מודע או לא,  כשכל זאת מבטא  תהליכים שמתרחשים בחברה הישראלית היהודית החילונית.

אני טוענת  שהתערוכה שלפנינו היא הצגה ביקורתית של הוויית השכול וההנצחה הישראלית, ביקורתית, במובן הבסיסי ביותר שלה.לא ביקורת במונחים שיפוטיים של טוב ורע, אלא , עצירה לרגע, ובאמצעות פירוק של חפץ, למשל, ואחר כך בניה שלו,  או הצגת חפץ שלא בהקשרו ה"טבעי", אנחנו יכולים להתוודע ל"תפרים" המרכיבים את החפץ, לאחורי הקלעים של בנייתו,  דהיינו, מסוגלים לראות אותו לא כ"טבעי", אלא כמובנה.

התערוכה של נגה  עציוני מציגה את הפיכתה של חווית השכול ממלחמות לחפץ, למהות לא אישית….השכול, אותה חוויה אישית, פרטית, ייחודית, הופכת בנסיבות הללו ללא אישית, מוחפצת, שטוחה, מוכתבת מגבוה.

"אותות" מציבה את התיזה הזו באופן מעודן, מופשט, שמתאפשרת גם בשל  העובדה שהיה לה מה שאליאונורה לב מכנה "טקסט מאפשר", שהיו אומנים שקדמו לה  והנפיקו טקסטים  שבמובנים רבים אפשרו  את האמירה הזו.

רק בשנות התשעים החלה האומנות הישראלית להתייחס לשכול ולאבל בצורה ביקורתית. בשנות התשעים , אומנים צעירים , ילדי שנות ה-60 וה-70 החלו לעסוק  בסמלי ההנצחה, בטקסי יום הזיכרון, ועשו זאת באופן ביקורתי תוך העמדת שאלות לגבי המערכות שיצרו את סמלי השכול הלאומיים והמטרות ששירתו.

בדומה לנגה עציוני, גם אומנים אלו התחנכו על מסריו של אתוס הגבורה ועל הטריוויאליזציה שלו—כמו משחקים לוחות שנה, ספרים כמו עזית הכלבה הצנחנית. הם יכלו להשתמש בשפת האתוס הציוני כבשפת אם.

מיוחדים כאן הם  האומנים  "משפחת השכול"

אדון בשתי תערוכות שהוצגו בתל אביב. האחת, היא "להיתפס לפרטים", של גילי מייזלר, שהוצגה בגלריה לימבוס בנובמבר דצמבר 1994 באצירתו של מאיר גל, ו"מעשה הצילום בתא הווידוי" של האמנים ניר נאדר וארז חרודי שהוצגה בגלריה בוגרשוב, בפברואר 1993, אוצרת אריאלה אזולאי.

בדומה לנגה עציוני בת קיבוץ כפר גלעדי גם ארז חרודי מעין שמר איבד אב צנחן במלחמת ששת הימים, וגילי מייזלר, איבד את אחיו, כפשוטו, במלחמת יום כיפור.

ארז חרודי וניר נאדר הם האמנים הישירים ביותר בשנות התשעים בהתייחסות לשכול. הם תוקפים את ההנצחה הממוסדת ורואים בה מנגנון מכוון להצדיק ולשמר את נכונות הציבור הישראלי להקריב, כלומר, להנציח את מצב המלחמה.

חרודי ונאדר הפכו את החדר הגדול ביותר של הגלריה למעין אולם זיכרון, בעל אורות עמומים. קיר עץ גדול, ולפניו שורה של כיסאות שעל גבם שלט: שמור למשפחת הגיבורים. הועתק על ידי האומנים מבית יד לבנים בפתח תקווה.

בכניסה היתה ארון ובו נעלים צבאיות מרוססות בצבע זהב. בחדר עצמו היו שתי תיבות בגודל אדם, שהזכירו ארונות קבורה צבאיים, ובתוכם פריטים כמו "הקופסא הכחולה" של קק"ל. עמודים קטנים הקשורים בחבלים חסמו את הכניסה לאולם הגדול ואת הגישה לכיסאות. שטיח בצבע ירוק זית כיסה את הרצפה, המדרגות והחלל. ספר שליווה את התערוכה נקרא "נכסי השולחן האבודים" ובהם העבודה: "מתפרנס ממות אבי".

התערוכה שלהם נועדה  לחשוף את הדה פרסונליזציה, ההחפצה וההאדרה (הנעלים הצבועות זהב) , המהוות את הבסיס לאידיאולוגיית השכול בישראל.

לפי פרופי' מאירה וייס, גם הפריטים בתערוכה שלפנינו מבטאים, בצורה פחות מפורשת,  מסר דומה, נוקב לא פחות.

מימד נוסף בתערוכתם של חרודי  ונאדר שמוזכר בצורה מעודנת בתערוכה של  עציוני, הוא הניגוד בין הציבורי לפרטי. שכול, אותה חוויה אישית, רגישה וייחודית, מוצבת על ידי חרודי ונאדר ונגה  בספירה הציבורית של פיקוח נורמטיבי. השכול מוכתב בפרוצדורות בירוקרטיות , מוגבל לאיזורים ולתאריכים תחת פיקוח, ועובר האדרה כך שיתאים לאתוס הקולקטיבי של הקרבה ותחיה. המפגש בין היחיד לשכול נעשה תמיד תחת מבטו של הקולקטיב בפנאופטיקון הלאומי, ועל שטיח חאקי.

למרות שלא בצורה מפורשת, גם נגה עציוני  מעמידה   את העימות הקלאסי בין הכוח של המדינה או הקבוצה השלטת, עם היחיד הבודד, החשוף, והפגיע. הילדה . נוכחותו המסיבית  והמשתלטת של כוח מוסדי- חברתי, מופיעה באמצעות חפצים שונים. אצל חרודי ונאדר מופיעות  משרוקיות, מדליות, מדים, תקנות, וכדומה. אצל  עציוני  מופיעים האותות, הסרטים, הזרים.

גם  עציוני  מנסה לפרק את החומרים של הזיכרון הקולקטיבי כדי לאפשר זיכרון פרטי.  חלל פרטי.  לזה, מעצם טיבו, יש מעמד חתרני, סרבני, כלפי הזיכרון הקבוצתי.   כל אלה הם לא נגד הזיכרון אלא נגד מערכות המכתיבות דרכים נכונות של שכול, אבלות וזיכרון.

"מתוך חדשות"-

ארז וחרודי  עוררו הדים כשהתראיינו אצל גבי גזית ב"הלילה" וסיפרו על התערוכה. ואביגדור קהלני, שהתראיין לצידם בתוכנית, המליץ לגרשם מהארץ, ופנינה כהן, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צהל, נראתה מזועזעת מחרודי. השניים דיווחו גם כי גלי צהל ביטלו ראיון מתוכנן איתם בשל הוראה מגבוה".

____

 ב-נובמבר דצמבר 94 מציג גילי מייזלר את התערוכה "הנטייה להיתפס לפרטים". בגלריה לימבוס. מקלט שהפך לגלריה.

מייזלר הבהיר שהרעיונות לתערוכה עלו בעת ביקור באתר ההנצחה לחללי השריון בלטרון, שבין השמות החקוקים בלבן על הקיר מופיע גיורא, אחיו שנפל במלחמת יום כיפור. הוא הופתע למצוא שם חנות מזכרות של האתר שבה ניתן לקנות פריטים כמו, משחקי  הרכבת טנקים לילדים, כובעים, וספלי קפה מקושטים בסמלי השריון.

למייזלר, אתר זיכרון זה מגלה את הצד האפל של האידיאולוגיה הקולקטיבית של השכול. בתערוכה הוא תוקף את מה שהוא תופס כהאחדה,  השטחה והחפצה של השכול, שמבוטאים באתר. בקומפלקס של לטרון אין מקום להזיל דמעה, אמר מייזלר בראיון. אחרי שהצטלמת על הטנק, היית בחנות ושתית יין כדי להיטיב את ליבך, אחרי כל זה לא תזיל דמעה ליד קיר השמות.

התערוכה כוללת פריטים שנלקחו מאתר ההנצחה—כמו תדפיס , כרטיס כניסה, מתנות מחנות וצילומים, וקיר הגלריה כוסה בגרסה מוגדלת של מפתח הערכים של הספר שכול ואובדן בחברה הישראלית, ששמו, קיר השמות, מאזכר את קיר השמות באתר לטרון. החלפת השמות הנפלים בפריטי האינדקס ל הספר מבטאת מבט סרקסטי על ההאחדה וההשטחה של המוות. החיילים שנפלו, הן לא יותר מערכים באינדקס של הכותל הלאומי של התהילה.

עציוני  היתה בת 5 כשאביה נהרג בקרב הצנחנים במלחמת ששת הימים. ארז חרודי היה בן 5 כשאביו הצנחן נהרג במלחמת ששת הימים. גילי מייזלר היה בן 12 כשאחיו  נעלם, פשוטו כמשמעו, ואחר כך הוגדר הרוג במלחמת יום כיפור.

הזיכרון הוא  מהות חמקמקה. יותר מארבעים שנה עברו על עציוני  והוא לא מרפה. הזכרון לובש צורה ופושט צורה, אבל הוא קיים. הוא מופיע בניסיונות ההנצחה של האב כשהיא ממשיכה לשרת הלכה למעשה ביחידה הצבאית שלו, ובמעשים האומנותיים שהציגה– צווארון השחור, המאזכר את קריעת הצווארון בעת השבעה, בתערוכת הזרים, ובתערוכת האותות שבה היא לוקחת  את עבודת הזיכרון הקודמת למחוזות שיריים.   כך גם לגבי גילי מייזלר.   36 שנה עברו אחרי מלחמת יום כיפור. אבל גילי מייזלר הוציא, ממש בימים אלה, סרט ושמו "גחליליות " המספרות על מסעות החיפוש אחרי אחיו.

בטקסט לירי, במקצב שירי, באמצעים אסתטיים מעודנים, מטפלת  עציוני במהותו של הזיכרון, בחמקמקותו,  בשיח הכפוי מלנעלה אך גם באפשרות למצוא  האפשרות ליצור חלל פרטי, בתוך הציבורי.

בשיחה עימי דיברה נגה על אותו אלבום תמונות קולקטיבי שליווה את בני הדור שלה , עם צילומי הטנקים ונעלי הצנחנים, המון  תמונות מצולמים על טנקים ואנדרטאות. מפגשים של צנחנים.

"רציתי אלבום תמונות אחר", היא אמרה לי. "רציתי ליצור את גן הפסלים שלי".

פרופ' מאירה וייס, אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה, כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006) ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).